* מאמרי חז"ל בעניין הפרנסה *
אָמַר רַב אָסֵי קָשָׁה הִיא הַפַּרְנָסָה כִּפְלַיִם כַּלֵּדָה, בַּלֵּדָה כְּתִיב: בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים, וּבַפַּרְנָסָה כְּתִיב: בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אָמַר הֵקִישׁ גְּאֻלָּה לְפַרְנָסָה וּפַרְנָסָה לִגְאֻלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קלו, כד): וַיִּפְרְקֵנוּ מִצָּרֵינוּ, וְסָמִיךְ לֵיהּ (תהלים קלו, כה): נֹתֵן לֶחֶם לְכָל בָּשָׂר, מַה גְּאֻולָּה פְּלָאִים אַף פַּרְנָסָה פְּלָאִים, מַה פַּרְנָסָה בְּכָל יוֹם אַף גְּאֻולָּה בְּכָל יוֹם. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמַר וּגְדוֹלָה מִן הַגְּאֻולָּה, שֶׁהַגְּאֻולָּה עַל יְדֵי מַלְאָךְ וְהַפַּרְנָסָה עַל יְדֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. גְּאֻולָּה עַל יְדֵי מַלְאָךְ מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית מח, טז): הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע. פַּרְנָסָה עַל יְדֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קמה, טז): פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר גְּדוֹלָה מִקְּרִיעַת יַם סוּף, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קלו, יג): לְגֹזֵר יַם סוּף לִגְזָרִים, וְאוֹמֵר (תהלים קלו, כה): נֹתֵן לֶחֶם לְכָל בָּשָׂר וגו'. (מדרש רבה בראשית פרשה כ').
אָמַר רַבִּי בֶרֶכְיָה, בְּכָל מַה שֶּׁתָּבַע יַעֲקֹב מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הֱשִׁיבוֹ. אָמַר אִם יִהְיֶה אלוקים עִמָּדִי, הֱשִׁיבוֹ וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ. אָמַר וּשְׁמָרַנִי, הֱשִׁיבוֹ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ. אָמַר וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם, הֱשִׁיבוֹ וַהֲשִׁיבֹתִיךָ. אָמַר וְנָתַן לִי לֶחֶם, וְלֹא הֱשִׁיבוֹ עַל הַפַּרְנָסָה. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אִם אֲנִי מַבְטִיחוֹ עַל הַלֶּחֶם, מַהוּ מְבַקֵּשׁ מִמֶּנִּי עוֹד, לְפִיכָךְ לֹא הִבְטִיחוֹ עַל הַלֶּחֶם. וְרַבָּנָן אָמְרֵי, אַף עַל הַפַּרְנָסָה הֱשִׁיבוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ. וְאֵין כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ אֶלָּא לֶחֶם, כְּמָה דְּאַתְּ אֲמַר: וְלֹא רָאִיתִי צַדִּיק נֶעֱזָב וְזַרְעוֹ מְבַקֶּשׁ לָחֶם (תהלים לז, כה). (מדרש תנחומא פרשת ויצא, ג').
מַתָּן אָדָם יַרְחִיב לוֹ וְלִפְנֵי גְדֹלִים יַנְחֶנּוּ (משלי יח, טז), מַתָּנָה שֶׁאָדָם נוֹתֵן מִשֶּׁלּוֹ, יַרְחִיב לוֹ, כְּמַעֲשֵׂה בְאָבוּן רַמָּאָה (שם של איש) שֶׁהָיָה בְּבָצְרָה (עיר בעירק), וְהָלְכוּ רַבּוֹתֵינוּ לְשָׁם לְבַקֵּשׁ פַּרְנָסָה, וְלֹא בִּקֵּשׁ לִפְסֹק עַד שֶׁפָּסְקוּ כָּל בְּנֵי בֵּית הַכְּנֶסֶת, וּפָסַק הוּא כְּנֶגֶד כֻּלָּן, לְפִיכָךְ קוֹרִין אוֹתוֹ אָבוּן רַמָּאָה. מֶה עָשׂוּ רַבּוֹתֵינוּ? הוֹשִׁיבוּהוּ אֶצְלָן, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: מַתָּן אָדָם יַרְחִיב לוֹ וְגוֹ'. (מדרש תנחומא פרשת שמות, טו').
מַלְוֵה ה' חוֹנֵן דָּל וּגְמֻלוֹ יְשַׁלֶּם לוֹ: כשיחלה ויטה למות צדקתו מליצה עליו לפני מדת הדין לומר העני היתה נפשו מפרכסת לצאת ברעב וזה פרנסה והחזיר' לגופה אף אני אחזיר לו נפשו : (רש"י על ספר משלי פרק יט,יז').
מַתָּן אָדָם יַרְחִיב לוֹ (משלי יח, טז), מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי עֲקִיבָא שֶׁהָלְכוּ לְחוֹלוֹת אַנְטוֹכְיָא לְעֵסֶק מִגְבַת צְדָקָה לַחֲכָמִים, וַהֲוָה תַּמָּן חַד בַּר נָשׁ וַהֲוָה שְׁמֵיהּ (והיה שם אדם אחד ששמו) אַבָּא יוּדָן, וַהֲוָה יָהֵיב פַּרְנָסָה בְּעַיִן טוֹבָה (והיה רגיל לתת צדקה בעין טובה), פַּעַם אַחַת יָרַד מִנְּכָסָיו וְרָאָה רַבּוֹתֵינוּ שָׁם וְנִתְכַּרְכְּמוּ פָנָיו (נתכסה בבושה), הָלַךְ לוֹ אֵצֶל אִשְׁתּוֹ, אָמְרָה לוֹ אִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי מָה פָּנֶיךָ חוֹלָנִיּוֹת, אָמַר לָהּ רַבּוֹתַי כָּאן וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה לַּעֲשׂוֹת, אִשְׁתּוֹ שֶׁהָיְתָה צַדֶּקֶת מִמֶּנּוּ אָמְרָה לוֹ לֹא נִשְׁתַּיֵּר (נשאר) לָנוּ אֶלָּא שָׂדֶה פְּלוֹנִי בִּלְבָד, לֵךְ מְכֹר חֶצְיָהּ וּתְנָהּ לָהֶן, הָלַךְ וּמָכַר חֶצְיָה וּנְתָנָהּ לָהֶן, נִתְפַּלְּלוּ עָלָיו וְאָמְרוּ הַמָּקוֹם יְמַלֵּא חֶסְרוֹנְךָ. לְאַחַר יָמִים הָלַךְ לַחֲרשׁ בַּחֲצִי שָׂדֵהוּ, עִם כְּשֶׁהוּא חוֹרֵשׁ נִפְתְּחָה הָאָרֶץ לְפָנָיו וְנָפְלָה פָּרָתוֹ שָׁם וְנִשְׁבְּרָה רַגְלָהּ, יָרַד לְהַעֲלוֹתָהּ וְהֵאִיר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֵינוֹ וּמָצָא שָׁם סִימָה (אוצר), אָמַר (אם כך) לְטוֹבָתִי נִשְׁבְּרָה רֶגֶל פָּרָתִי. (מדרש רבה ויקרא ד').
מַעֲשֶׂה בְּכֹהֵן אֶחָד שֶׁהָיָה רוֹאֶה אֶת הַנְּגָעִים (בזמן בית המקדש כאשר אדם היה לוקה בצרעת הוא היה בא אל הכהן שיבדוק את נגע הצרעת ויטהר אותו). מָטָה יָדוֹ, (אותו כהן נעשה עני- כלומר לא יכל עוד לפרנס את הבית) בִּקֵּשׁ לָצֵאת לְחוּצָה לָאָרֶץ (לעבוד תקופה ולחזור). קָרָא לְאִשְׁתּוֹ אָמַר לָהּ: בִּשְׁבִיל שֶׁבְּנֵי אָדָם רְגִילִין לָבֹא אֶצְלִי לִרְאוֹת אֶת הַנְּגָעִים, קָשֶׁה עָלַי לָצֵאת מֵעֲלֵיהֶם. אֶלָּא בּוֹאִי וַאֲנִי מְלַמְּדֵךְ שֶׁתְּהֵא רוֹאָה אֶת הַנְּגָעִים. אִם רָאִית שְׂעָרוֹ שֶׁל אָדָם שֶׁיָּבֵשׁ הַמַּעְיָן שֶׁלּוֹ, תְּהֵא יוֹדַעַת שֶׁלָּקָה. לְפִי שֶׁכָּל שֵׂעָר וְשֵׁעָר, בָּרָא לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַעְיָן בִּפְנֵי עַצְמוֹ שֶׁיְּהֵא שׁוֹתֶה מִמֶּנּוּ. יָבֵשׁ הַמַּעְיָן, יָבֵשׁ הַשֵּׂעָר. אָמְרָה לוֹ אִשְׁתּוֹ, וּמָה אִם כָּל שֵׂעָר וְשֵׁעָר, בָּרָא לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַעְיָן בִּפְנֵי עַצְמוֹ שֶׁיְּהֵא שׁוֹתֶה מִמֶּנּוּ. אַתָּה שֶׁאַתָּה בֶּן אָדָם, כַּמָּה שְׂעָרוֹת יֵשׁ בְּךָ, וּבָנֶיךָ מִתְפַּרְנְסִין עַל יָדְךָ, לֹא כָּל שֶׁכֵּן שֶׁיְּזַמֵּן לְךָ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פַּרְנָסָה. לְפִיכָךְ לֹא הֵנִיחָה אוֹתוֹ לָצֵאת חוּצָה לָאָרֶץ. (מדרש תנחומא ויקרא ו').
כִּנּוֹר הָיָה תָּלוּי לְמַעְלָה מִמִּטָּתוֹ שֶׁל דָּוִד וְכֵיוָן שֶׁהִגִּיעַ חֲצוֹת לַיְלָה בָּא רוּחַ צְפוֹנִית וְנוֹשֶׁבֶת בְּכִנּוֹר וְהוּא מְנַגֵּן מֵאֵלָיו. מִיָּד הָיָה עוֹמֵד וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה עַד שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר. כֵּיוָן שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר נִכְנְסוּ חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל אֶצְלוֹ אָמְרוּ לוֹ אֲדוֹנֵינוּ הַמֶּלֶךְ עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל צְרִיכִין פַּרְנָסָה, אָמַר לָהֶם לְכוּ וְהִתְפַּרְנְסוּ זֶה מִזֶּה, אָמְרוּ לוֹ אֵין הַקּוֹמֵץ מַשְׁבִּיעַ אֶת הָאֲרִי וְאֵין הַבּוֹר מִתְמַלֵּא מֵחוֹלִיתוֹ (אֵין לָנוּ מַסְפִּיק מִשֶּׁל עַצְמֵנוּ בִּכְדֵי שֶׁנּוּכַל לְהִתְפַּרְנֵס אֶחָד מֵהַשְּׁנִי) אָמַר לָהֶם לְכוּ וּפָשְׁטוּ יְדֵיכֶם בְּגָדוּד (לכו תעשו כסף מאומות העולם) מסכת ברכות דף ג, עמוד ב')
מַפְתֵּחַ שֶׁל פַּרְנָסָה נִמְצָא תָּמִיד בְּיָדָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. דִּכְתִיב: "פּוֹתֵחַ אֶת יָדְךָ וְגוֹ' [וּמַשְׂבִּיעַ לְכל חַי רָצוֹן". הֲרֵי שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעַצְמוֹ נוֹתֵן אֶת הַפַּרְנָסָה.
הִגִּיעַ יְהוּדִי לְהִתְאָרֵחַ אֵצֶל רַבָּא שָׁאַל אוֹתוֹ רַבָּא בַּמָּה אַתָּה סוֹעֵד? אָמַר לוֹ: בַּתַּרְנְגֹלֶת פְּטוּמָה וְיַיִן יָשָׁן. אָמַר לוֹ, וְלֹא הָאֵם אִינְךָ חוֹשֵׁשׁ לְדוֹחֵק הַצִּבּוּר, שֶׁיִּצְטָרְכוּ לָתֵת לְךָ אוֹכֵל יָקָר כָּל כָּךְ? אָמַר לוֹ: וְכִי אוֹכֵל אָנֹכִי מִן הַצִּבּוּר?! הַלֹּא הקב"ה הוּא הַמַּאֲכִיל אוֹתִי! הֲרֵי כָּתוּב בְּסֵפֶר תְּהִלִּים [קמ"ה]: "עֵינֵי כֹל אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּ, וְאַתָּה נוֹתֵן לָהֶם אֶת אכְלָם בְּעִתּוֹ". "בְּעִתָּם" לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא "בְּעִתּוֹ". מְלַמֵּד הַכָּתוּב שֶׁכָּל אֶחָד וְאֶחָד נוֹתֵן הקב"ה פַּרְנָסָתוֹ בְּעִתּוֹ.
עוֹד הֵם מִדְּבָרִים, וְהִגִּיעָה אֲחוֹתוֹ שֶׁל רַבָּא לְבַקְּרוֹ, אַחַר שֶׁלֹּא רָאֲתָה אוֹתוֹ שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה, וְהֵבִיאָה לוֹ תַּרְנְגֹלֶת פְּטוּמָה וְיַיִן יָשָׁן. אָמַר רַבָּא: דָּבָר זֶה שֶׁבָּא לְפָנֵינוּ, הַלֹּא סִימָן מִשָּׁמַיִם הוּא. מַסֶּכֶת כְּתוּבוֹת (דַּף סז,בּ').